קירור חולים אחרי דום לב

דום לב פתאומי נגרם בדרך כלל כתוצאה מהתקף לב, שלאחריו הפרעות בקצב הלב. דום לב פתאומי עם אובדן הכרה מהווה עדיין גורם תמותה משמעותי בעולם – למרות ההתקדמות הרבה בטיפול בגורמי סיכון למחלות לב. לעיתים חולי לב יחוו התקף לב ראשון באופן שכזה.

התוצאות של דום לב פתאומי המלווה באובדן הכרה תלויות במהירות ובזמינות של מאמצי החייאה זמינים ויעילים, אבל גם כאשר הטיפול שניתן הוא מיטבי, עדיין אחוזי התמותה לטווח הקצר גבוהים למדי. מאמצים רבים נעשים כדי לנסות ולשפר את שיטות ההחייאה המתקדמות שבהן נעשה שימוש בבתי החולים. אחת מהשיטות הללו , שנבדקה לאחרונה במספר מחקרים, היא קירור מכוון של החולים.

קירור אחרי דום לב

קירור מכוון לרמות נמוכות של חום גוף יכול להאט תהליכים מטבולים בגוף. האטה זו משמעה, אולי , הפחתה בתצרוכת החמצן של הרקמות, ולכן עמידות יחסית למחסור בחמצן, כמו זה המופיע לאחר דום לב. ההיגיון הביולוגי הזה הוביל את הרופאים לחקור האם קירור הגוף יכול לשפר את תוצאות ההחייאה של חולים לאחר דום לב.

מחקרים ראשוניים שבוצעו הראו הצלחה של שיטה זו. קירור של החולים עד לטמפרטורות נמוכות למדי (סביב 33 מעלות צלזיוס) הביא לשיפור בשני ממדים מרכזיים וחשובים – תמותה ונזק נוירולוגי שארי של החולים ששרדו. קירור מכוון גם נכלל באלגוריתמים מובילים של החייאה, המדריכים את הרופאים כיצד לנהוג ומהווים קווים מנחים לעוסקים בתחום.

עם זאת, שיטת הקירור המכוונת עדיין לא התבררה לחלוטין. עוררין יצאו כנגד השיטה, בטענה שהתועלת המופקת ממנה היא רק במניעת עלייה בחום הגוף – עלייה שהוכחה כמזיקה לחולים לאחר דום לב. ייתכן, טענו המתנגדים, שקירור מכוון כשלעצמו אינו יעיל, אבל מניעה של חום תורמת לחולים.

האם יש הצדקה לקירור?

כדי לערוך בדיקה נוספת של טענות אלו, פורסם לאחרונה מחקר בכתב העת הרפואי the new England of medicine. במאמר זה ביקשו החוקרים לבדוק האם קירור של חולים לאחר דום לב יעיל בפני עצמו, ועד לאיזו רמה יש לקרר את החולים.

במאמר נכללו 950 חולים שעברו אירועי דום לב מחוץ לבית החולים, בשיתוף פעולה שכלל מרכזים רפואיים רבים ברחבי העולם. בכל החולים הסיבה המשוערת לדום הלב הייתה סיבה קרדיאלית (לבבית) ראשונית. החולים חולקו באופן אקראי לקבלת טיפול בהיפותרמיה (קירור מכוון) בשתי צורות – לדרגת חום מקובלת של 33 מעלות, ולדרגת חום על גבול הנורמה, של 36 מעלות. באמצעות הפרדה זו ביקשו החוקרים להבחין בין קירור שמטרתו למנוע חום בלבד (36 מעלות) לבין קירור עמוק יותר.

תוצאות המחקר העלו ספקות משמעותיים בנוגע לטיפול בהיפותרמיה אחרי דום לב. לא נמצאה תועלת משמעותית לחולים שקוררו ל – 33 מעלות בהשוואה לחולים שקוררו ל – 36 מעלות. שיעורי התמותה לטווח הקצר היו דומים מאוד בשתי הקבוצות, ונעו סביב 50%, ללא הבדל בעל משמעות סטטיסטית. בנוסף, לא נמצאו הבדלים ביחס לתוצאות הנוירולוגיות של השורדים, והתמותה לטווח הארוך. החוקרים סיכמו שקירור ל-33 מעלות לא הראה תועלת כלשהי ביחס לקירור דרסטי פחות, ל – 36 מעלות בלבד.

נראה שלעת עתה ספגו המצדדים בהיפותרמיה מכה קשה, אך אין זה סביר שנאמרה המילה האחרונה בנושא חשוב זה. מחקר זה לא מהווה סוף פסוק, ומחקרים נוספים בוודאי ינסו לקבוע בצורה טובה ונחרצת יותר את המקום של היפותרמיה מכוונת כטיפול אחרי דום לב.

ראו גם:
פגם במחיצה הבין-חדרית