פרפור עליות הוא מצב נפוץ של הפרעה בקצב הלב, שבו פגיעה חשמלית מביאה לקצב בלתי סדיר של עליות הלב בלבד, עם שמירת הקצב התקין בחדרי הלב. פרפור עליות כשלעצמו בדרך כלל אינו גורם להפרעה משמעותית בתפקוד הלב. עם זאת, הפרפור מביא ליצירת קרישי דם בעלייה, קרישים שיכולים להגיע לעורקים שונים – למשל עורקי הלב והמוח. פרפור עליות מביא לאחוזים גבוהים של שבץ מוחי והתקפי לב, ונקשר לתפקוד קוגניטיבי ירוד, וסיבוכים קרדיוווסקולרים שונים.
שיטות טיפול שונות בפרפור עליות
קיימות שיטות שונות לטיפול בפרפור עליות. הרוב הגודל של החולים מקבלים טיפול מונע אנטי קרישתי (למשל: קומדין), כדי למנוע ככל הניתן את היווצרות הקרישים. טיפול תרופתי אפשרי כנגד הבעיה הבסיסית מחולק לשניים: תרופות שנועדו לנסות ולהחזיר את מקצב הלב למצבו הרגיל (תרופות אנטי-אריתמיות), ותרופות שנועדו רק להאט את קצב הלב, ולמנוע השפעה בלתי תקינה של פרפור העליות על החדרים. הויכוח בין שתי שיטות טיפול אלו נודע כ – Rate Vs. Rhythm.
מלבד טיפול תרופתי, ניתן לנסות ולזהות מוקדים בלתי תקינים של פעילות חשמלית ברקמת הלב, המובילים להופעת פרפור העליות. מוקדים אלו הם מוקדים של "קצר חשמלי", המופיעים לעיתים קרובות בקרבה למקום כניסתם של ורידי הריאה אל העלייה הימנית. צריבה של מוקדים אלו יכולה להביא להפסקת הפרפור. במצבים חריגים במיוחד, בעיקר כאשר החולה סובל מחוסר יציבות ולחץ דם נמוך, ניתן להיעזר גם בשוק חשמלי עם אנרגיה נמוכה כדי להפוך את פעילות הלב לסדירה, ולהפסיק את הפרפור.
מה שיטת הטיפול העדיפה בפרפור עליות?
האם אכן אחת משיטות הטיפול שהוצגו עדיפה , לטווח הארוך והקצר, כטיפול בפרפור עליות? שאלה זו מעסיקה את הקהילה הרפואית במשך זמן רב, וטרם ניתנה תשובה חד משמעית לשאלה זו. האם עדיף טיפול תרופתי שנועד להסדיר את קצב הלב, או עדיף טיפול תרופתי מאט בלבד? האם יש מקום לטיפול בצריבה במקום טיפול תרופתי, או כדאי לנסות טיפול זה רק כאשר הטיפול התרופתי נכשל כישלון חרוץ? מכיוון שפרפור עליות היא תופעה נפוצה כל כך בגיל המבוגר, שאלות אלה הן שאלות יום יומיות לרופא המטפל.
מחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת הרפואי The New England Journal of medicine ניסה להשוות בין שתי אסטרטגיות הטיפול העיקריות בפרפור עליות – צריבה בגלי רדיו לעומת טיפול תרופתי שנועד להסדיר את קצב הלב כטיפול בקו הראשון במחלה.
במחקר נכללו 294 חולים שסבלו מפרפור עליות לסירוגין (Paroxysmal Atrial fibrillation). פרפור כזה לסירוגין נפוץ למדי, ולעיתים קשה לאבחן אותו. החולים כולם לא טופלו בעבר בתרופות כנגד הפרעת הקצב. החולים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות התערבות שונות.
קבוצה אחת קיבלה טיפול על ידי צריבה של מוקד חשמלי בלתי תקין שהוביל לפרפור (radiofrequency ablation), ואילו הקבוצה השנייה קיבלה טיפול תרופתי בתרופות שתפקידן להחזיר את קצב הלב לקצב הסדיר – תרופות אנטיאריתמיות מקבוצות 1c או 3 (חלקוה מקובלת של תרופות אנטי-אריתמיות על פי מנגנון הפעולה שלהן).
מעקב אחר החולים נערך כל מספר חודשים למשך תקופה של שנתיים. במהלך המעקב נערכו בדיקות הולטר – מעקב למשך 24 שעות אחר קצב הלב – כדי לבחון האם החולה עדיין סובל מפרפור עליות לסירוגין או שאין סימנים להפרעת קצב כזו.
תוצאות המחקר לא נתנו תשובה חד משמעית לשאלה שנשאלה. לא נמצאו הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית בין הקבוצה שטופלה בצריבה לבין הקבוצה שקיבלה טיפול תרופתי. לא נמצאו הבדלים בעלי חשיבות ביחס לכמות הפרפור לאורך רוב תקופת המעקב, אם כי היה יתרון מסויים לקבוצה שעברה טיפול בצריבה לאחר שנתיים ממועד הטיפול. יותר חולים לאחר צריבה היו ללא פרפור כלל לעומת חולים שקיבלו טיפול תרופתי (85% לעומת 71%), וגם שיעור הסובלים מפרפור המלווה בסימפטומים היה נמוך יותר בקבוצת הצריבה. בקבוצת החולים שעברו צריבה, חולה אחד נפטר משבץ כתוצאה מהפרוצדורה, ושלושה אחרים סבלו מהתקבצות של דם במעטפת הלב (טמפונדה לבבית). אחוז ניכר מהחולים בקבוצת הטיפול התרופתי (36%) עברו לאחר מכן גם טיפול בצריבה.
החוקרים מסכמים, שלא נמצא הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות ביחס למשך פרפור הפרוזדורים. עם זאת, תוצאות המחקר מצביעות על יתרון אפשרי קל לצריבה על פני טיפול תרופתי. נראה שהשאלה בדבר הטיפול המועדף תישאר במחלוקת לעת עתה, ומרחב הפעולה והבחירה של הרופאים והחולים נותר רחב למדי.
