תוצאות מאוחרות של טיפול בסרטן
מחלת הסרטן היא מחלה קשה, המצריכה טיפולים אגרסיביים. התקדמות גדולה שחלה בחקר המחלה והטיפול בה בעשרות השנים האחרונות הביא לכך שסוגים רבים של סרטן ניתנים לריפוי. לוקמיה, לימפומה, סרטן שד, סרטן בלוטת התריס, סרטן מעי גס – כל אלו ניתנים לריפוי באמצעות שילובים של ניתוחים, טיפול בקרינה וכימותרפיה.
לאור עלייה דרמטית במספרם של השורדים את המחלה מופנית תשומת לב רבה יותר ויותר אל התוצאות ארוכות הטווח של הטיפול בחולים בסרטן. תרופות כימותרפיות רבות יוצרות נזקים לטווח ארוך לאיברים רבים: מערכת העצבים, הלב, מערכת העיכול, ועוד. מכיוון שחולים רבים סובלים שנים מתופעות הלוואי המאוחרות, נעשה מאמץ רב לזהות אותן באופן מוקדם, ולהתחשב בהן בטיפול הראשוני בחולים.
נזקי קרינה
גם קרינה (רדיותרפיה) כטיפול בסרטן היא אומנם אמצעי יעיל לשליטה במחלה, אך גורמת לנזקים לגוף בטווח הארוך. ידוע שחשיפה לקרינה מעלה את הסיכון להופעה של ממאירות מאוחרת, מסוגים שונים. מכיוון שקרינה פוגעת בחומר התורשתי בתאים וביכולתם להתחלק ולהתחדש (זה מנגנון הפעילות שלה כנגד תאים ממאירים) הרי שקיים נזק פוטנציאלי של קרינה לרקמות רבות – נזק שטרם נבדק ונחקר באופן מלא.
תפקיד הקרינה בטיפול בסרטן שד
קרינה מהווה נדבך חשוב בטיפול בסרטן שד. כיום ידוע שטיפול בקרינה יכול להחליף כריתת שד מלאה.
אצל נשים עם סרטן שד בשלב מוקדם, מחקרים שונים הוכיחו שכריתת הגידול עם שימור השד (למפקטומיה) זהה מבחינת הישרדות החולות לכריתה מלאה (מסטקטומיה) ללא קרינה. בנוסף, רופאים רבים נעזרים בקרינה גם כטיפול משלים במחלה מתקדמת, וכטיפול פליאטיבי לשליטה מקומית במקרה של מחלה גרורתית או מפושטת. מדידה של מינון הקרינה שניתן לחולה נעשה ביחידות של גריי (Gy).
סיכון למחלות לב אחרי הקרנות לסרטן שד
חולות רבות שקיבלו טיפול בקרינה לסרטן שד מבריאות מהסרטן. לאחר ההבראה, נותרת בעינה השאלה בדבר הנזק ארוך הטווח של הטיפול. ברי, שהטיפול היה הכרחי ומוצדק – אבל מה הנזק שנגרם לגוף? האם יש צורך בהתייחסות רפואית מיוחדת לחולות אלו?
לאחרונה עלתה שאלה בדבר סכנה מוגברת של מחלת לב איסכמית בחולות סרטן שד שעברו טיפול בקרינה. הטיפול בקרינה לבית החזה מוביל לחשיפה גם של הלב והעורקים המספקים לו דם – העורקים הקורונריים. האם חשיפה זו מגבירה את הסיכון למחלת לב איסכמית והתקפי לב בחולות שטופלו כנגד סרטן שד?
מחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי המוביל The New England Journal of Medicine ניסה לענות על שאלה זו. החוקרים ביצעו מחקר השוואתי בקנה מידה גדול, שנועד לבחון האם יש סיכון מוגבר לנשים שאחרי טיפול בקרינה לסבול ממחלת לב קורונרית.
החוקרים בחנו את השכיחות של התקף לב, צורך בצינתור לבבי או תמותה כתוצאה מאירוע לבבי בקרב הנשים. המחקר נערך בקרב כ – 2,200 נשים בשבדיה ודנמרק, שעברו כולן טיפול בקרינה לבית החזה כטיפול בסרטן שד, במהלך תקופה ארוכה של כ- 40 שנה, החל מסוף שנות החמישים. מתוך אוכלוסיית נשים זו, 963 נשים סבלו ממחלת לב איסכמית, וכ – 1200 נשים שימשו כקבוצת בקרה, ללא עדות למחלה לבבית. בקרב כל הנשים נבדקה כמות הקרינה שניתנה לבית החזה השמאלי (מקומו של הלב), על פי הרישום הרפואי בבית החולים.
החוקרים מצאו קשר ישר בין רמת הקרינה שניתנה לחולות ובין הסיכון למחלת לב איסכמית. נמצא שמינון מוגבר בגריי אחד מעלה את הסיכון למחלת לב ב – 7.4%. מינון הקרינה הממוצע שניתן לנשים והלב נחשף אליו עמד על 4.9 גריי. לא נמצא סף מסויים לסיכון המוגבר. סיכון גבוה נצפה תוך חמש שנים מסיום הטיפול בקרינה, ונמשך גם שנים ארוכות – עד עשרים שנה ויותר! – לאחר סיום הטיפול.
השפעתה המסכנת של הקרינה הייתה דומה בנשים שלהן היו גורמי סיכון נוספים למחלה קורונרית (עישון, משקל עודף, רמות כולסטרול גבוהות, היסטוריה משפחתית), ובנשים ללא גורמי סיכון כאלו.
החוקרים מסכמים, שתוצאות מחקר זה מצביעות על כך שקרינה לבית החזה הפוגעת בלב מעלה את הסיכון לסבול ממחלת לב איסכמית. אין ספק שבמסגרת הטיפול בקרינה כדאי לנסות ולצמצם ככל הניתן את חשיפת הלב לקרינה מיותרת, ולעקוב ולטפל בנשים שעברו טיפול בקרינה כדי למנוע אירועים לבביים ולשפר את איכות חייהן.
