מחלות לב הן בעיה חמורה ואף מסכנת חיים. אלא שמעבר לסכנה המוחשית והדי מוכרת שלהן, יש ככל הנראה למחלות הלב השלכות אחרות. מחקר מסקרן שפורסם לאחרונה בכתב העת המכובד American College off Cardiology מצביע על קשר שעשוי להיראות מעט מפתיע בין מחלות לב לבין פגיעה בזיכרון. אז האם מחלות לב עלולות להשפיע על גוף האדם לרעה מבחינה קוגנטיבית? על כך ועוד בסקירה הבאה.
מה בין הלב לבין מוח שלנו?
עוד לפני שנגיע למחקר המדובר, ראוי להבהיר ממה נובעת הזיקה בין הלב לבין המוח, שעשויה להסביר את הקשר אליו נתייחס לבעיות הזיכרון. השורה התחתונה היא שליקויים באופן שבו מתפקד הלב עלולים להשפיע בצורה לא מבוטלת על תפקוד המוח, וזאת מכמה סיבות.
הראשונה היא שבין הלב לבין המוח יש קשר פיזי, בדמות ארבעה עורקים ראשיים היוצאים מאבי העורקים (שיוצא בעצמו מהלב) ומגיעים עד למוח. הסיבה השנייה היא שבין הלב לבין המוח יש גם קשר עצבי, לו אחראי "העצב הנודד", הלא הוא הוואגוס. עצב זה יוצא מהמוח וממלא כמה תפקידים, כולל ויסות פעימות הלב. אם חלים שינויים בתפקוד המוח, לכן, עלול קצב הלב להיפגע – ולהיפך.
נקודה נוספת היא שהמוח פועל בצורה אינטנסיבית כמעט בכל רגע נתון, כך שנדרשות עבורו כמויות דם ואנרגיה גבוהות: כדי לסבר את האוזן, כחמ ישית מתפוקת הלב מיועדת לשרת את המוח, למרות שמשקלו אינו עולה על אחוז אחד או שניים ממשקל הגוף הכולל. בתנאים האלה, לא קשה להבין מדוע מחלה המביאה לפגיעה בתפקוד הלב, שאחראי להזרמת דם לגוף, עלולה להשפיע רבות על מצב ותפקוד המוח.
מהם ממצאי המחקר העיקריים?
המחקר המדובר הראה שמחלות לב, כמו גם אירועים לבביים, עלולים להביא לפגיעה בפעילות הקוגנטיבית אצל החולים – ובכלל זה לפגיעה בזיכרון שלהם. את המחקר ערכה קבוצת חוקרים בריטים, שעקבה במשך כ-15 שנה (2017-2002) על 7,888 נבדקים בני חמישים ומעלה. בנקודת ההתחלה של המחקר, אף אחד מהנבדקים לא סבל מהיסטוריה רפואית של מחלות לב או אירועים מוחיים. בנקודה זו גם בוצעו להם מבדקים קוגנטיביים, שבחנו את הזיכרון, השטף המילולי וההתמצאות בזמן.
קצת יותר מחמישה אחוזים מבין הנבדקים, 480 איש בסך הכול, פיתחו במהלך תקופת המחקר מחלת לב כלילית מסוג התקף לב או תעוקת חזה. מה שמעניין הוא שמבין אותם אנשים, אחוז לא קטן סבל מפגיעה קוגנטיבית, דוגמת פגיעה בזיכרון, לאחר אבחונה של המחלה. הפגיעה הייתה בכל המדדים שנבדקו – זיכרון מילולי, שטף מילולי, אוריינטציה בזמן – כאשר באופן כללי הסיקו החוקרים כי הירידה הקוגנטיבית שלהם הייתה קיצונית יותר בהשוואה למצב ה"תקין".
אז מה עושים?
אין ספק שהמחקר שתואר כאן עשוי להצביע על כמה בשורות משמעותיות, שעד כה לא נבדקו בצורה מקיפה וחד משמעית. כך או כך, אפשר להסיק ממנו דבר מה חשוב מאוד: למרות שהפגיעה הקוגנטיבית ופגיעה בפעולות בסיסיות דוגמת זיכרון נראית "טבעית" כפונקציה של הגיל, בפועל יש משתנים רבים שעשויים להיכנס לתוך המשוואה ולשנות אותה לחלוטין. זיהוי של המצבים האלו מבעוד מועד עשוי להיות חיוני לא רק מבחינת ההתמודדות איתם, אלא גם בכל הנוגע להשלכות שלהם על איברי ומערכות הגוף.
למרות שלמחלות דוגמת דמנציה או אלצהיימר אין עדיין מרפא, באמצעות איתור מוקדם של גורמים נוספים או אחרים המביאים לפגיעה בזיכרון ניתן לשפר את המצב משמעותית. טיפול בבעיה הלבבית או בגורמי הסיכון לה, יחד עם התערבויות במישורים הסביבתיים וההתנהגותיים, עשויים לשפר את תפקוד האדם, להקטין את דרגת החומרה של התסמינים ולעכב ככל שניתן את הפגיעה הקוגנטיבית.
אולי יעניין אותך לקרוא גם:
